על אינטרנט, מוזיקה וכסף

כמו כל מדיום שחודר לחיינו ואני בכוונה אומר חודר, גם האינטרנט התקבל בחשש רב מצד אחד ועם תקווה גדולה מצד שני. הוא לווה בחזון אוטופי כקולה החדש של הדמוקרטיה, חופש הביטוי והמרחב הציבורי החדש בו לכולנו יש קול. יש בזה מין האמת הרי הוא נתן לי קול! אף משוגע אחר לא היה נותן לי קול. אבל הוא גם לווה בחזון דיסטופי ככלי משחית בעל השכלות הרות אסון על החברה. גם בזה יש אמת (הרי הוא נתן לי קול), הוא פרוץ ומחסל פרטיות סדרתי. סיפורים על פדופיליה, התאבדויות וכו לא חסרים באינטרנט. יש גם כמובן את נושא ההורדות וחלוקת הקבצים שזו הסיבה בגללה התכנסנו כאן.

הדעה שלי בנושא לא כל כך פופולרית. אני בעיקר נגד. יש לי אוסף אלבומים וסרטים שתמיד גורר, אחרי תשואות התפעלות קלות את המילים "אבל למה?" כי אנחנו בטח לא פראיירים נכון? הורדת אתרי השיתוף לאחרונה עצבנה לא מעט אנשים אבל אני דווקא שמחתי (כן אני יודע אחרי כל שורה כאן אתם שונאים אותי יותר). הטענה החוזרת של "מגיעה לנו אומנות בחינם" לא תופסת רבותיי. איך לעזעזל משהו שמישהו הקיז עליו את דמו, לקח סיכון והשקיע בו את מיטב כספו מגיע לכם בחינם?

לא מזמן הייתי בהופעת השקה של אלבומו החדש של אורי נפתלי, A True Friend Is Hard To Find ומשהו שנאמר שם אולי יעזור לי לחדד את הנקודה. במהלך ההופעה הקלידן שלו כפיר צעירי אמר "שאלו אותי אם מאז צאת האלבום כבר מכרנו משהו? אמרתי לו בטח שמכרנו, מכרנו המון, מכרנו את האוטו, את הבית, את הכליה ומה לא". אני מכיר את כל הטענות על המחירים המובקעים, החברות הקפיטליסטיות, החזירות שלהן וגם של חלק מאמנים. תאמינו לי שאני יודע עבדתי בחברה כזו שמתפוררת ברגעים אלו ממש ואף ניהלתי חנות דיסקים. נכון בימינו אנו קשה לשלם על תרבות ויש מחירים מוגזמים, אבל ממתי זה אומר שמגיע לנו חינם? וכן כמו אפלטון שגינה את הכתיבה בכתיבה, אני כותב נגד האינטרנט בעזרת האינטרנט. יש בזה סתירה נכון אבל כל הכתוב לעיל הוא הקדמה לשני פרוייקטים שדווקא מראים את הצדדים הטובים של האינטרנט. על אחד נדבר היום, על השני בשבוע הבא.

L.F.N.T. – Tales Of A Drunken Man – אלבום הסולו החדש של רן ניר (בסיסט להקת "אסף אבידן והמוג'וז", בסיסט להקת "The Wrong Demons"  ומפיק אלבום הבכורה של להקת Umlala). באלבום משתתפים נגנים מהמוג'וז, הקולקטיב, האחים רמירז ועוד. ניר מפיק את האלבום באופן עצמאי לחלוטין, דבר שיכול להביא כל אמן בראשית דרכו לפשיטת רגל. לא נכנס עכשיו לכמה בדיוק כל העסק עולה, אבל תנסו לעשות אתם המתמטיקה: חזרות, שעות אולפן, תשלום לאמנים, מיקסים, יח"צ, עיצוב עטיפה, הדפסת האלבום ועוד כל כך הרבה. לא אני לא בא להטיף לכם עכשיו ללכת לחנות הקרובה לביתכם או לפתוח איביי ולהתחיל לקנות אלבומים (אני כן אבל לא עכשיו).

ניר עשה כבר כמעט הכל. יש אפילו כבר סינגל מעולה בחוץ – Something In The Water. כשיצא האלבום בתחילת יוני אני אספר לכם איך הוא, אבל בנתיים נדבר על החלק שלכם. כדי שיצא האלבום צריך לסיים את השלב שאותו אף אחד לא רוצה לקשר לאמנות, שלב התשלום. כסף ואומנות הם כמו שמן ומים הם פשוט לא הולכים יחד, אבל אין שום דבר בחינם בעולם הזה פרט ל-תרשו לי להיות בוטה לרגע-חרא של יונים. ניר צריך לשלם כדי שאתם תהנו והוא מבקש עזרה. אני רוצה רגע להתעכב על הנקודה הזו. תניחו לרגע את הכסף בצד ותתמקדו לרגע בתהליך היצירה. חשבתם פעם על זה שכדי שאנחנו נהנה אמנים צריכים לסבול? אני לא מדבר על אמני הפלסטיק או יותר נכון על "מוצרים". אני מדבר על אמנים שחיים ונושמים את היצירה שלהם. התהליכים בחיים שהם עוברים חשופים לכולנו כדי שאנחנו נהנה. אז אחרי שחשבתם על כל זה אני שואל לא מגיעה להם תמורה?

לפני כשלושה חודשים פתח ניר פרוייקט באתר Headstart. מטרת האתר היא גיוס כספים לפרוייקטים. כל אחד שיש לו רעיון, מיזם חלום או כל דבר אחר אשר דורש השקעה כספית שאין לו יכול לפתוח קמפיין לגיוס כספים. באתר הוא מסביר מה מטרתו, למה וכמה כסף הוא צריך בשבילה. אנשים מוזמנים לקרוא ולהחליט האם לתרום לפרוייקט או לא. כמובן שישנה גם תמורה לתרומה בהתאם לסכום שתרמתם. לדוגמא תמורת 50 שקלים תוכלו לקבל סינגל דיגיטלי ומכתב תודה אישי מניר. תמורת 100 שקלים תוכלו לקבל את אותו הדבר בתוספת של האלבום בהארד קופי. תמורת 200 שקלים תקבלו גם הזמנה להופעה מיוחדת. זה ממשיך ככה והתמורה לתרומה עולה בהתאם. עמוד הפרוייקט באתר מוגבל בזמן ואם עד סופו של הזמן לא גוייס מלוא הסכום אותו הציב היוצר בתחילת הדרך לא תחוייבו והיוצר לא יזכה בכסף.  

כמובן שאנוכי כבר תרם (אפילו בין הראשונים, כן אני גאה בעצמי!), אחרת לא הייתי שולח אותכם לתרום. אני מכור למוצר הפיזי ועל זה נדבר בשבוע הבא. אבל מעבר לתמורה שאני עתיד לקבל כשיצא האלבום, הסיבה שתרמתי לא הייתה בגלל זה. הסיבה היא כי אני אוהב את המוזיקה של ניר ואני רוצה לשמוע עוד ממנה וממנו. זו התמורה הגדולה בלתמוך באמנים וזו בסיסה של מערכת היחסים הזו ביננו לאמנים. כי כשאתם רוכשים מוצר תרבותי כלשהו, אתם לא רק רוכשים אותו, אתם רוכשים גם עתיד של אמן ועתיד של יצירה. נשארו שישה ימים, מרגע פרסום שורות אלו (05/04/12), עד תום הזמן בו ניתן לתרום לפרוייקט של ניר. כ-129 אנשים כבר תמכו וגייסו כ-24,270 שקלים מתוך 30,000 שצריך ניר. אז תתרמו כמה שתוכלו וגם אם לא תתרמו לפחות תפיצו כדי שאולי מישהו אחר יתרום. רק תעזרו לו קצת ועוד יצירה תנשום את אוויר העולם.

פסנתר בודד

בלי מוזיקה הייתי בנאדם בודד מאוד. על פניו אני לא אדם בודד, יש לי משפחה, חברים ועם (כבר לא כל כך בטוח לגבי האחרון אבל זה נושא אחר לדיון). למרות כל אלו אני עדיין לבד, גם אתם, כולנו, האדם בסופו של יום הוא יצור בודד. נכון, הפסיכולוגיה אומרת שהאדם מטבעו הוא יצור חברתי ותקשורתי. אבל בסופו של כל יום, בין אם אתם הולכים לישון לבד או עם מישהו לידכם, זה לא משנה כי בראש שלכם, במחשבות שלכם, רק אתם נמצאים. אני לא מדבר רק על רגעי השינה. לא משנה כמה אתם שולטים בשפה העברית או בכל שפה שלא תהיה, עדיין מילים אינן יכולות לבטא לגמרי את מה שאנחנו מרגישים או חושבים אפילו. אני לא נכנס יותר מידי לשאלות פילוסופיות אבל הנפש שלנו, או מה שזה לא יהיה, תקראו לזה איך שתקראו, בודדה. הרי הזמן חולף, אנשים משתנים, נפרדים, מתים ונעלמים. אלו שאהבת היום, מחר כבר יהיו שייכים לאתמול. הכל סביבנו מתחלף כל הזמן ורק אנחנו נשארים לעצמנו.

את הבדידות הזו אנחנו פותרים בכל מיני דרכים יצירתיות, אלוהים, קניות, טמבליזיה, ספורט, סקס, סרטים, ספרים וכו'. כל פעם אנחנו מוצאים דרך אחרת למלא את הריקנות. בשבילי הפיתרון הוא מוזיקה. אם היא הייתה אישה הייתי מתחתן איתה. היא תמיד שם ויש בה כל צבע, רגש, טעם או ריח שידועים לאדם. חשבתם פעם איזה מדהים זה שאנחנו מקשיבים לזכרונות ורגשות של אנשים אחרים? חלקם מתים אפילו, אבל הם תמיד שם מספקים נחמה וממלאים את הבדידות. כל הטקסט הזה, שכותב את עצמו עכשיו, התחיל כששמעתי את השיר Piano Men  של בילי ג'ואל. זו לא הפעם הראשונה כמובן ששמעתי את השיר הזה ואני גם לא בא להמליץ לכם על שיר כל כך מוכר אלא רק לחלוק את התחושות שהוא עורר בי.

השיר הזה הוא מהשירים האלו שמעירים בך ישר זיכרון. הרי זה כוחה אולי הנפלא ביותר של המוזיקה, וגם הצד הכי המסקרן שלה. היכולת לגעת בנו בצורה כל כך מדוייקת ולחרוט עצמה על נפשנו הבודדה. כמו הרגעים האלו שאתם שומעים שיר או אלבום ופתאום אתם חוזרים לסיטואציה כלשהי בחייכם, אתם מרגישים אפילו את הריח שהיה בחדר והטעם שהיה לכם בפה באותו הרגע. לא סתם ג'ואל כותב בשיר את השורה "Son, can you play me a memory". שימו לב לבחירת המילים הוא לא אומר נגן לי שיר, מלודיה או מנגינה. הוא אומר נגן לי זיכרון. במשפט הזה מסכם ג'ואל את כל מה שיפה במוזיקה. יש כל כך הרבה ממנה שאין סיכוי שלא תמצאו בה פינה חמה.

הפסנתר השיכור של ג'ואל והקול החם שלו פורטים בשיר הזה על כל העצבות והבדידות האנושית עליה מדבר השיר. כל החרטות שלנו וכל המקומות האחרים בהם כולנו היינו מעדיפים להיות. תראו מה היא גרמה לי לעשות, תראו איזה תחושות היא עוררה בי. השיר הזה גרם לי לחשוב על כל זה והביא אותי בסופו של תהליך לפתיחת הבלוג הזה. מה שהתחיל כהאזנה פשוטה לשיר הפך פתאום לטקסט הזה שהפך להצעת נישואים למוזיקה והכרה בבדידות האנושית.

"Yes, They're sharing a drink they call loneliness
But it's better than drinking alone.
Sing us a song you're the piano man, sing us a song tonight".

או בתרגום לא ישיר לשפה העברית "לא טוב היות האדם לבדו, אבל הוא לבדו בין כה וכו'".

כן כולנו בודדים אבל כולנו בודדים יחד. אני לא יודע מה איתכם אבל המוזיקה היא ה-Piano Men שלי…